דברים מאת מיכאל חזוני, חבר המשפחה

- אימו נפטרה בשעת הלידה

- בגיל 6 משפחתו ברחה ברגע האחרון מברלין אל תל אביב,

- כשהוא היה בבית הספר, כפרס על התנהגות טובה, אחד המורים היה לו ולחבריו לשחק לו בשפם. למורה קראו שאול טשרניחובסקי.

- אחד המאזינים למקהלת הנוער שבו הוא השתתף היה ביאליק.

- בבית הכנסת שבו הוא התפלל, היה רב שאחרי התפילה היה שם ידיים על ראשו ומברך אותו. לאחר מס' שנים התברר ש'הרב' היה מנחם בגין.

- רבו בישיבה היה הרב משה צבי נריה.

- במלחמת השחרור הוא לחם בגדוד ששיחרר את הגליל ואת מירון.

- אחרי המלחמה, הרב גורן גייס אותו לטפל בחללי צהל.

במשך שנים הוא חיפש אחר שרידיהם של חיילים שנהרגו ונשארו בשטח.

הוא עבד ביחד עם הרב צבי פסח פרנק וביחד הם הוציאו עשרות נשים מעגינותם.

- במבצע קדש הוא קיבל צל"ש.

במשך עשרות שנים הוא ניהל את בית הנוער בשכונת בקעה, אח"כ הוא היה מנכל קרן ילדנו, מנכ״ל המועצה הדתית בירושלים, מנכ״ל משרד הדתות ומנכ"ל הרבנות הראשית.

הוא קיבל אין ספור תעודות הוקרה. צל"ש, יקיר קריית שמונה ויקיר ירושלים.

אבל אני הכרתי אותו מסיבות אחרות.

הוא היה שכן של סבתא שלי.

בשנת 84' סבתא שלי עברה דירה.

אומנם הדירה החדשה הייתה במרחק של רק קילומטר מהדירה הקודמת,

אבל המרחק הסוציו-אקונומי היה של יבשות.

סבתא שלי עברה משכונות נחלאות. באותם שנים, שכונה של מעוטי יכולת. עולים חדשים מארצות ערב (סבתא שלי עלתה מסוריה) אל שכונת רחביה.

השכונה הכי חשובה בעיר. (סיפור המעבר הוא מרתק אבל זה לא הזמן..)

כאמור, זה היה ב84'.

שכניהם היו שופטים, פרופסורים ואנשי הגות. כולם אשכנזים.

המשפחה שלי נתקלה שם ביחס קשה.

השכנים החמיצו אליהם פנים, בכל פעם שרעש הכי קטן היה מגיע מכיוון הדירה, היו צועקים עליהם, וגם המילה 'פרענקים' נאמרה מדי פעם.

כמה ימים לאחר המעבר חל ליל הסדר.

כל המשפחה יושבת בסלון הבית, חוגגת בשקט. שלא יהיה לשכנים עוד סיבה לכעוס.. כשלפתע דפיקה בדלת.

ואל הבית נכנס גדליה.

ברוכים הבאים לשכונה! הוא הכריז בחיוך חם.

איזה משפחה יפה ומפוארת! איזה ילדים מוצלחים! איך הצלחתם לגדל משפחה כזאת גדולה ומוצלחת, כל הכבוד לכם!

ככה. לאנשים שהוא בקושי ראה.

ואז זה נמשך.

בכל פעם שגדליה היה עובר ברחוב (וזה היה לפחות פעמיים ביום) הוא היה מחייך אל סבתא שלי, שואל בשלומה ומחמיא לה על המשפחה שלה. איזה אישה מיוחדת את! הוא היה מכריז.

גם היום כשסבתא שלי מספרת על היחס של גדליה הפנים שלה מוארות.

"איש כזה חשוב, ובלי טיפה של גאווה! שמעתם איך הוא אמר שהמשפחה שלנו מיוחדת?"

כילד, ראיתי אותו פעמים רבות.

בכל פעם שהייתי הולך עם אבי היינו אומרים לו שלום. ותמיד הוא היה עוצר, שואל בשלום כולם, ומחייך.

ידעתי שהוא היה משהו ברבנות, אבל לא ידעתי שום פרט מעבר.

לקראת חנוכה האחרון צילמתי סדרת כתבות לתוכנית של גיל ססובר בערוץ 20.

אחד מהמרואיינים היה גדליה.

הבית שלו היה ישן ופשוט מאוד.

אל הצילומים הגיעו מספר חניכים שלו, מתקופת בית הנוער בשכונת בקעה.

חניכים שלמדו אצלו לפני חמישים שנה!

ואז שמעתי אותם. איך הם דיברו עליו השבחים, איך הם מעריצים אותו, באיזה מסירות הוא היה מסור להם.

חניכים סיפרו שרק בגללו הם התקדמו בחיים, ומשכונת מצוקה הם גדלו לתפארת.

זה היה מרגש.

אחרי הצילומים ניגשתי עליו והצגתי את עצמי.

מיד הוא זיהה אותי.

ביקשתי ממנו עותק של הספר שלו והוא נתן לי.

תמסור דש לסבתא! הוא אמר.

איזה אישה מיוחדת היא!

לפני חודש הייתי אצל סבתא שלי בשבת.

פגשתי את גדליה במניין החצרות של גן רחביה.

אחרי התפילה ניגשתי אליו.

התחלתי להציג את עצמי, בכל זאת, אדם בן 93..! אבל הוא זכר מיד.

בגיל 93 עם זיכרון כזה צלול! הלוואי עלי.

אמרתי לו שאני ממש נהנה מהספר ולדעתי הוא קצר מדי.

הוא צחק ואמר - יש לך סבתא מאוד מיוחדת! תמסור לה ד"ש.

רק לפני שבועיים סיימתי את הספר.

בסוף הספר יש מכתבים שכתבו חניכים.

הם כותבים איך גדליה היה מגיע לבית שלהם ומחמיא להורים שלהם על הילדים המוצלחים, על החינוך הטוב ועל כך שהם הורים טובים.

נשמע מוכר, לא?

תכננתי לספר לו את זה בפעם הבאה שאראה אותו.

שעליתי עליו. שהוא פשוט נחמד ומחמיא תמיד, ולכולם.

אבל פספסתי את המועד. גדליה נפטר לפני שבועיים.

גדליה נפטר אחרי עשרות שנים רבות של עשייה ציבורית, למען הציבור.

גם בתפקידיו הבחירים ביותר הוא לא שכח את מי הוא משרת ולמה הוא משרת.

ככה הוא מסיים את הספר שלו-

"גם האדם היחיד יכול להוות תרומה גדולה למען הכלל, אם יש לו מספיק הבנה לצרכי האומה ולשאיפותיה והוא מחובר לשורשיו"

וזה בדיוק התמצית שלו.

גדליה שרייבר - תודה.